ויאמר משה אל ב״י וגו׳. הלכות מועדים הי׳ משה רבינו מפרש לכל ישראל. יותר מכל פרשיות שבתורה הן המרומז בשנוים הנפלאים. אשר בכל מוסף בלשון אחר. ובל״ס לא דבר ריק הוא. או עפ״י סודות התורה. או הנלמד ע״י חקים ומשפטים להלכה. וכ״ז נכלל במשמעות אמירה כמש״כ ריש ס׳ ויקרא. והנה בס׳ אמור סיים וידבר משה את מועדי ה׳ אל ב״י. ופירשנו עפ״י הגמרא שנכלל בזה שני ענינים. שקרא משה הפרשה ברגל. וגם פירש בכל מועד לב״י הלכות ואגדות השייך לפ׳ מועדים. אבל זה לא הי׳ אלא במועדות דפ׳ אמור שנאמר בתחלת ארבעים שנה. ומשה הי׳ מתנהג כן כל משך ארבעים שנה. משא״כ פרשת מוספין לא נאמרה עד שנת הארבעים לאחר החג. ומשה מת לפני הפסח. וא״כ לא הגיעה שעה לקרוא בצבור פ׳ מוספין. ע״כ לא כתיב כאן אלא ויאמר משה וגו׳ ככל אשר צוה ה׳ את משה. לא בא אלא להורותם כונת המועדים. כי המה עיקל גדול למוסר והנהגה:
אל ראשי המטות. באשר נדרים מצוה להעשות בע״כ כדאי׳ בר״ה ד״ו אזהרה לב״ד שיעשוך. אלא דשם מיירי בנדרי מצוה. וכאן מיירי בנדרי רשות. מכ״מ ודאי אם ידוע שנדר אזהרה להעשות אותו. כמו שכופין ע״כ המצות אלא שיחד הכתוב בנדרים יותר מבכל המצות. היינו משום שדרך לידור בעת צרה. ואח״כ תהות מצויה ומיקל לעצמו. כמבואר בס׳ קהלת ה׳ אל תתן את פיך וגו׳ מש״ה הזהיר הכתוב גם שם. גם כאן הזהיר לראשי המטות שישגיחו כ״כ על זה. ולכפות בכחם להקים נדרם:
איש כי ידור נדר לה׳. ידוע דמופלא סמוך לאיש ג״כ יכול לנדור. ורק הנ״מ דאיש אע״ג שאינו יודע לשם מי הוא נודר מכ״מ הוי נדר. והיינו דדייק הכתוב איש כי ידור. הוי נדר לה׳. אפי׳ אינו יודע טיב הענין. משא״כ מופלא סמוך לאיש בעינן שידע כי כן. והיינו דכתיב גבי ערכין איש כי יפליא נדר. היינו שיפרש הנדר לה׳. וא״כ מתפרש האי כי יפליא למעלה ולמטה. כמו איש כי יפליא. כי יפליא נדר. מופלא סמוך לאיש דוקא אם יפליא נדר:
או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו. שבועת בטוי אינו כמו קרבן לה׳. אלא מיתסר נפשי׳ על חפצא. מש״ה בנדר יכול לאסור ככרו על אחרים. משא״כ שבועה אינו רק לאסור על נפשו. ומש״ה לא כתיב מופלא סמוך לאיש גבי שבועה. שהרי מסיק בנדה דמ״ו דמופלא ס״ל שהקדיש ואכל הוא אינו לוקה אלא אכלו אחרים לוקין וזה א״א בשבועה. כמש״כ התוס׳ שם בד״ה כגון:
כל נדריה. באב כתיב זה הלשון גם בהפרה. משא״כ בבעל לא כתיב כל נדריה אלא בהקמה ולא בהפרה. היינו משום דבעל אינו מיפר אלא מה שבינו לבינה או נדרי ע״נ דמפורש להלן מקרא י״ד. אבל האב מיפר כל נדריה וכמש״כ הרמב״ם ז״ל. ובאמת כל נדרי הבת המה בינו לבינה שאין זה כבוד לאב כדתנן ר״פ ר״א פותחין לו בכבוד או״א ומכש״כ בת. והא דתני׳ בספרי היקש אב לבעל מה הבעל אינו אלא בנדרים שבינו לבינה כך אב כו׳ אינו אלא בארוסה שצריכים דעת שניהם. והארוס ודאי אינו יכול להפר אלא מה שבינו לבינה או ע״נ. וס״ד דמה שאינו כן נשאר הרשות לאב. מש״ה תני שאין להאב ג״כ רשות. ובחיבורי הע״ש שאלתא קל״ו הראיתי לדעת הכרח מסוגית הגמ׳ כדעת הרמב״ם. מש״ה כתיב באב דאם יחוש לכבודו בטלו כל נדריה:
וה׳ יסלח לה כי הניא וגו׳. פי׳ אחר שהניא. אבל לא למה שעברה קודם הפרה. דאב מיגז גייז להבא (פי׳ הטור עה״ת):
ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה. אין הלשון מדויק. ובת״י אי׳ וביומא דשמע יתכוין לקיומי והוי כמו דכתיב וביום שמעו החריש לה. אבל הרמב״ם פי״ב בה״נ הי״ז פירש ושמע איש ביום שמעו הא למדת שאחר שהפר האב ושמע הארוס ה״ז מיפר ביום שמוע האב. וכל לשון שאינו מדויק יש בו שתי משמעות בפשט:
יניא אותה והפר וגו׳. באב כתיב יניא אותה לחוד. בבעל נשואה כתיב ואם הפר יפיר. ובארוס כתיב יניא והפר. והענין דהפרת נדרים בשני אופנים כמש״כ הרמב״ם ז״ל. א׳ שאומר מובטל ליכי ואיני רוצה בנדרך. ואז תעשה כמו שתרצה רק שיהא בלי נדר. וזה מיקרי הניא בלשון תורה. ומכ״מ צ״ל מופר ליכי מש״ה מיקרי זה הלשון בלשון חכמים הפרה כמבואר בלשון הרמב״ם ז״ל. והב׳ שכופה אותה לבטל דבריה ולעשות ההיפך. וזהו הפרה בל״ת. ודרך האב שאינו חושש לקיום רצונה אלא שלא תהא נדרנית כי גנאי הוא לו. אבל הבעל בנדרים שיש בהם ע״נ ובינו לבינה מקפיד על שמירת הדברים שנדרה. וכופה אותה שלא לנהוג כלל כפי שנדרה לעשות בדברים שבינו לבינה או לענות נפשה. מש״ה כתיב הפרה. וע״ע להלן מקרא ט״ז שמבואר דכך הכונה. והנה הבעל דאשתו ברשותו ממש. כופה אותה כמשמעו. משא״כ ארוס אין אשתו ברשותו. ואינו יכול אלא לומר שאינו רוצה בנדרה. אבל היא אסורה לנהוג בנדרה. משום שאין זה רצונו. ויהי׳ בזה העדר שלום בינו לבינה. מש״ה יניא אותה והפר וגו׳. במה שהוא יניא אותה. ממילא והפר וגו׳. שתעשה להיפך ממה שנדרה:
בשבועה. באב לא כתיב בפירוש בשבועה. רק בבעל. וכן בארוסה כתיב מבטא שפתיה ומבטא היינו שבועה כדאי׳ במס׳ שבועות ד״כ. והיינו דאע״ג שהאב יכול להפר שבועה ג״כ. מכ״מ מצוה שלא יפר כדי שלא יהי׳ הזכרת ש״ש לבטלה והוי כמו התרת נדרים שהוא מצוה ולא כן שבועה כמבואר ביו״ד סי׳ ר״ג ואע״ג דלא דמי התרת חכם שעוקר מעיקרו להפרה שמיגז גייז. מכ״מ טוב שלא לבטל מה שנקרא ש״ש על הדיבור. משא״כ בעל שנדרי׳ שבינו לבינה או ע״נ נוגע להקמת שלום בית. ע״כ רשאי להפר לכתחלה אפי׳ שבועה:
כל מוצא שפתיה. בכל לשון היותר טוב ומועיל. אפי׳ בשם. מכ״מ לא יקום:
ואם הפר יפר וגו׳. היינו שיכריחנה לנהוג היתר. ע״כ ונשא את עונה. אבל אם הוא מניא אותה לחוד. אינה רשאה לשמוע לו. ואם מבטלת הנדר. העון חל על ראשה:
בנעוריה בית אביה. בכלל שארי זכותים שיש לאב על נעוריה. יש גם זה הזכות:
